<h1>ספר החינוך מצוה ק"ל</h1>
<h2>דף כו:</h2>
שנצטוינו להשיב את הגזילה בעין, כלומר שאם הדבר ממש שגזל הוא אצלו ולא נשתנה ברשותו שחייב להשיבו אל הנגזל כמות שהוא, ולא שיקחנו לעצמו ויתן דמיו לנגזל, שנאמר [ויקרא ה'] והשיב את הגזלה אשר גזל, ואמרינן בקמא פרק הגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"א], תנו רבנן והשיב את הגזלה אשר גזל, מה תלמוד לומר אשר גזל, יחזיר כעין שגזל. ואם נשתנית הגזילה ברשותו של גוזל חייב להשיב דמיה ופטור בכך, אף על פי שלא נתייאשו הבעלים ממנה. ואי זהו שינוי הפוטר מהשיב את הגזילה, כעין זה השינוי שאינו יכול לחזור אחר כך הדבר לברייתו, כגון הגוזל עצים ושרפן או קצץ מהן קצתן או שחפר בתוכן חפירות, וכן הגוזל צמר וצבעו או הגוזל מטוה ועשה ממנו בגד וכל כיוצא בזה, אבל הגוזל לוחות עץ אף על פי שבנה מהן תיבה אין זה שינוי שאינו חוזר לברייתו, שהרי אפשר לפרק אותן והן חוזרין לוחות כמו שהיו, ולפיכך חייב להחזיר אותן בעין, וכן כל כיוצא בזה. שורש המצוה ידוע. דיניה כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [סנהדרין נ"ז ע"א] כמה תהיה הגזילה שיתחייב הגוזל להשיבה, כל גזילה שוה פרוטה, אבל פחות מכאן אף על פי שעבר על איסור תורה אינה בתורת השבון, וכמו שנכתוב בארוכה על לאו דלא תגזול, לפי שישראל בני אברהם יצחק ויעקב נדיבים בני נדיבים הם, וידוע הדבר שכל שהוא פחות משוה פרוטה אפילו עני שבישראל מכיון שנגזל ממנו מוחל אותו ואין חפצו אחריו כלל. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה [ב"ק ק"ה ע"א] שהגוזל שלש אגודות ששוות בשעת גזילה שלש פרוטות והוזלו ביד הגזלן ועמדו על שתי פרוטות, אף על פי שהחזיר השתים חייב להחזיר השלישית, שאחר שעת גזילה אנו דנין, וכבר היתה שוה פרוטה באותה שעה. גזל שתים ששוות פרוטה והשיב אחת, גזילה יש כאן השב גזילה אין כאן. ודיני יאוש ושינוי רשות, רבים, וכלל הדבר כן לפי הנראה מן הגמרא, שכל זמן שהגזילה ביד הגזלן או אפילו ביד בניו ולא נשתנית, אף על פי שידענו בודאי שהנגזל נתייאש ממנה, והוא כמו שאמרו בגמרא [ב"מ כ"ג ע"א] כגון דשמעוה בני אדם שהיה אומר ווי ליה לחסרוניה, כלומר שמסכים בדעתו על אותו דבר שכבר נאבד ממנו ואין דעתו סומכת שיראנו עוד, אף על פי כן דין תורה שחייבין להחזירה לנגזל כמות שהיא, אפילו השביחה ביד הגזלן השבח לנגזל, וזהו שכתוב בתורה והשיב את הגזילה אשר גזל, ובא הפירוש אם היא כמו שגזלה, כלומר שלא נשתנית יחזירנה כמות שהיא, ואפילו השביחה כמה.
אבל חכמים תיקנו מפני תקנת השבים שכל מה שהשביחה ביד הגזלן אחר יאוש הבעלים יהיה שלו, וכשיבא להחזירה יחשוב עם הנגזל כמה היתה שוה בשעת הגזילה וישיב לו הנגזל דמי מה שהשביחה ויקחנה. ודבר זה יש כח ביד חכמים לעשותו, לפי שבכל דבר שבממון הם יכולין לעשות בו כחפצם ואפילו כנגד ציווי התורה, כמו שידוע שהפקר בית דין הפקר, ולפיכך גוי שגזל והשביח בין קודם יאוש בין לאחר יאוש, או ישראל גזלן שמכר לגוי והשביח הגוי [השבח לנגזל, מכרה] לפני יאוש, הדין עם השני כמו עם הראשון בשוה, שאין שינוי רשות עושה קנין אלא אחר יאוש. אבל אחר יאוש בין שהיה אותו יאוש אחר שבאת הגזילה ליד לוקח או בעוד שהיתה ביד גזלן, כיון שיש בגזילה זו יאוש ושינוי רשות קנאה הלוקח לגופה של גזילה. ואם אותו גזלן שמכרה לו הוא גזלן שאינו מפורסם תהיה שלו לגמרי ואין חייב להשיב כלום לנגזל, אלא ילך לו הנגזל ויעשה דין עם הגזלן, ואם הוא גזלן מפורסם חייב להשיב הלוקח דמי הגזילה לנגזל והוא יעשה דין עם הגזלן. ודיני הגזילה עד היכן הוא חייב לטרוח ולהשיבה אל בעליה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [ב"ק ק"ג ע"א] הגוזל חבירו שוה פרוטה שחייב להוליכה אחריו אפילו למדי, כלומר למקום רחוק. וכדי להקל טרחו אם ההוצאה מרובה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה [שם] שיניחנה ביד בית דין ויודיעם שאותו ממון הוא של פלוני והם יתנוהו לו לכשיזדמן. ודין גזל קורה ובנאה בבירה מה יהא עליה, ודין גזל ביישוב ורצה להחזיר במדבר, ודין גזל והקדיש, וגזל טלה ונעשה איל מה דינו, ודין שבח הבא מחמת יוקר שאינו מן התקנה אלא חוזר לנגזל, שלא תקנו לגזלן את השבח אחר יאוש אלא כגון שבח גזות וולדות, אבל שבח היוקר לא, ודין תוקף עבד חבירו ועשה בו מלאכה, ודין תוקף ספינתו, ודין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, ויתר פרטיה מבוארין בפרקים האחרונים מן קמא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וגזל ולא השיב ביטל עשה זה, מלבד הלאו שעבר בשעת גזילה. ואוי לו למי שבידו לתקן המעוות ואינו מתקנו טרם מותו.
